סייג לחכמה שתיקה
+ יוסי חיים מיימון הקומיקאי מתארח
שלום ידידיי,
הרבה זמן, יחסית, לא היינו כאן וזה בסדר גמור מבחינתכם, אני בטוח :)
השבוע - ניוזלטר מיוחד לסופ”ש:
טור אישי חדש + פרק חדש בפודקאסט עם ידידי יוסי חיים מיימון - בסוף הטור.
למי ששאל את עצמו איך נרשמים לניוזלטר הזה ורוצה להפיץ לחברים - אז ככה:
פשוט נכנסים לקישור ההרשמה לניוזלטר דרך כאן » מכניסים מייל - והקסם קורה. תעבירו לחבר’ה.
אגב, יש גם ערוץ ווטאסאפ חדש בשם “בדיחות לדתיים” למי שאוהב הומור.
ולענייננו: הטור.
סייג לחכמה שתיקה
1. העצלות הגברית מחפשת בסך הכל את ‘השקט שלה’. אבל ביננו, פאדרים יקרים, שקט זה לא “בסך הכל”, כי שקט הוא סך הכל המוחלט. אפשר להשיג הכל ע”י שקט; השראה, חכמה, פרנסה, אפילו כמעט נבואה. לכן, איני ממהר לקרוא לרצון לשקט ‘עצלות’ - עד שצרחות מצרר דקות נשמעות מחדר הילדות ומסבירות לי, ללא מילים, שנפלתי הפעם בעצלות, כנראה. באחד הימים, גונג הצעקות נשמע מעל הדיצבליםה המותרים ברחבי הדירה - והוביל לרעיון חתרני שהחל להתרוצץ במוחי: סידור המיטות בחדרי הילדים מחדש. החלפת חדרים. הידד! כמה פשוט - ככה קשה לביצוע וגם לא בטוח שהפתרון לא יצור בעיות חדשות מסוג אחר. אני יודע את זה - לכן הייתי זהיר.
2. כשסיפרתי לילדה שאני הולך לפתור את כל צרותיה בקרוב, הוספתי חמש פעמים את המילה ‘אולי’. כוונתי הייתה שאחרי אישור מפורש ממני - היא תעביר לכמה ימים את המיטה שלה בלבד כדי שנבחן מה נכון בקונסטלציה החדשה ואם היא עובדת. בתגובה, הילדה שמחה ורק שאלה בעדינות, אם היא תוכל - במידה וההחלפה תתרחש - להעביר גם את כל הדובים שלה לחדר החדש. ‘בוודאי’, אמרתי בשמחה מודגשת. ‘איך אני יכול להשאיר אותך בלי כל דובים בלילה סגריר?’. הילדה שמחה ומשם נפרדו דרכנו. אני לשקט שלי (בכל זאת, התעייפתי מהשיחה) והיא - לענייניה השקטים שבהמשך אגלה את רזיהם.
3. אחרי מנוחת שקט קלה, יצאתי עם הבנים, למדנו, שיחקנו, שוחחנו ושבתי הביתה עייפים אך מרוצים. לו”ז הערב תקתק כהרגלו; תחננונים הוריים לגבי כניסה למקלחת נפלו על אוזניים ערלות ואחרי ברית מילה מהודרת והבטחות סרק לחיים שיש בהם ‘כיף חיים בלבד’ - כל אחד מהילדים השתכנע לעשות את המוטל עליו. בשלב מסוים, הצצתי לרגע קט לחדרי הילדים ועיניי חשכו. לראשונה בחיי התבוננתי בבוקה ומבולקה שהייתה בו זמנית מאורגנת היטב. התברר לי שבזמן העדרותי - הילדה עבדה קשה והחליפה את תכולת החדרים (כולל החלפת החפצים בארונות והעברת מה שתלוי על הקירות!). הסדר לא היה לטעמי כלל וגם לא התיזמון ואי התיאום. פי הפעור החל לזמר אוטומטית מחמאות התפעלות לגבי היוזמה והיכולת ובו זמנית פצח במלמולי תהיות חוזרות ונשנות, בטון מאוכזב, בלופ; “אני לא מאמין שעשית לי דבר כזה!”, “לא מאמין שעשית לי דבר כזה”. ‘יקח לי שעות להחזיר את הסדר למקומו ואני על בטריה ממש מרוקנת’, טענתי והילדה - החלה לבכות.
4. לדידה, כשאמרתי ש’אולי היא תעבור חדר עם הדובים’ - האישור התקבל במערכת לעשות ככל העולה על רוחה. היא לא רואה בכך “ככל העולה על רוחו” כמו שניסחתי את זה אלא זרימה טבעית של עצמאות מדהימה לגבי הגשמת הרצון שלה שבמסגרתו היא בונה לה חדר שקט משלה, עם מיליון הדברים שלה על מצע הרעיון שלי שבטפשותי גיליתי אותו מול חברת יזמות שלא מפחדת ממני ואין לי מושג אם היא באמת הבינה את התכוונתי ועשתה במזיד או בשוגג. כך או כך, היא בוכה ואני צריך לנחם אותה ולהוריד את עצמי מהעץ שגרם לה לבכות. אבל פאדרים אף פעם לא מתלוננים.
5. כל אדם עלי אדמות יודע לצטט מתוך שינה עמוקה עד כמה השתיקה יפה לאנושות; ‘סייג לחכמה שתיקה’, ‘כל ימיי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה’, ‘השתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטפשים’ ועוד כהנה וכהנה. עד כמה אנחנו באמת סוגרים את הפה כדי להשיג את כל הטוב הזה? לצערי, כמעט אף פעם. המדיה השולטת מעבירה מסר שבו כולם מדברים עם כולם כל היום ובמפגשים פיזיים - החל ממעלית וכלה במפגשים משפחתיים\חברתיים - השתיקה מעיקה כצינור סתום שיש לשחרר איכשהו, כאן ועכשיו ויהי מה. מכאן הדרך קצרה להגיד את מה שאנחנו חושבים. המחלף הבא מוביל לאי הבנה, בלגן.
6. למה היה כל כך דחוף לי לספר לילדה שהיא הולכת (אולי!) לעבור חדר? יתכן ורציתי להכין אותה. בסדר. אבל למה לא דייקתי את המילים כך שתבין שלא עושים את המעבר הזה בלי הנחיה מפורשת שלי? זה קרה כי בער לי לדבר, כאן ועכשיו, אך התעצלתי לסגור את השיח בצורה שלא תשאיר ברירות - אלא להבין אותו. ילדים דואגים לעצמם בצורה טבעית ומעוררת השתאות. ככה זה. נדמה שהם ‘לא סופרים’ אותנו אבל הם בסך הכל - וזה אשכרה סך הכל - מלמדים אותנו את טבע החיים עצמם. בסיפור הזה: כוחה של פרשנות משוחדת, מילים שנאמרות והחשיבות הראשונה במעלה - פשוט לשתוק. רק טוב יוצא משתיקה. מילא המדיה, תפקידה לקשקש. אבל בחיים האישיים - הלוואי ויכולתי להתאמן ולהסתגל יותר בשתיקה פשוטה. מעין תענית דיבור שבזכותה בטוחני שהייתי ניצל מכל כך הרבה דברים לא נעימים. אבל אולי ככה זה בחיים? מדברים, הורסים ושוב בונים? זה מה שקרה אחר כך: התעשתתי. עזרתי לילדה להחזיר חלק מהמצב לקדמותו ורכבתי על גל ‘הורה-מחנך’ ועודדתי אותה עד הדרך לזרוק בגדים מיותרים שסתם תופסים מקום. היבול: שתי שקיות ענק של בגדים - בחוץ. אולי בכל זאת היה טוב שהסבכתי עם הדיבור המיותר הזה על מעבר חדר שלא סגור מכל הפינות?
פרק חדש בפודקאסט “הורים וילדים” - פרק 4 »
אורח מיוחד: יוסי חיים מיימון!
👈🏽האם יש אהבה בעולם? 👈🏽מדוע הורים מתעצבנים? 👈🏽ולמה זוגיות מפחידה אנשים?
👈🏽ים צחוקים 🤣 ותובנות פילוסופיות, בנשימה אחת!
